שלושים

כבר שלושים ימים שאני מתלבטת: איך נפרדים מסבא?

כל מה שכתבתי עד כה יצא עגמומי למדי. לא רציתי לבכות את אובדנו, רציתי לרומם את חייו וזכרו. איכשהו עד עכשיו זה לא כל כך הצליח, כנראה שהייתי צריכה את הזמן שלי להתאבל בפרטיות.

תהליך האבל היה מפתיע וחשוב. בימים הראשונים הייתי שקועה בלחשוב על גנו בקיבוץ, על הגפנים שהתנוונו והתאנים שנמלאו מחלות כדימוי לתהליך שעבר. אבל במהלך אותם ימים, כאשר היינו כל המשפחה המורחבת יחד, אנשים שבדרך קבע איני זוכה לפגוש, חשבתי על עצי המשפחה שהיה משרטט בקפדנות וחריצות. פתאום ניהלתי שיחות עם אנשים נפלאים, שלא ידעתי שהם כאלה, כי רוב הזמן אדם בתוך עצמו נסגר. אולי בכל זאת הגן משגשג ופורח.

אך אחד הדברים המיוחדים שהפנמתי עוד יותר הוא הנושא של נקודת מבט, או כמו שבן-דוד שלי הגדיר זאת: "בלוויה הבנתי שלכל אחד היה חוויית סבא אחרת לגמרי." הבנתי שבמקום לנסות לחשוב מה ניתן לומר באופן כללי, החשוב זה מה שהוא היה בשבילי.

סבא שלי. האיש שלימד אותי לרכוב על אופניים, ושהם גדולים, לא גדולות. שבגללו עד גיל מבוגר למדי לא ידעתי שפרנץ' טוסט (או בשמו המשפחתי: לחם מטוגן) בכלל אמור להיות מתוק. שהיה עומד וטורח ומכין לי פרוסה עם גבינה לבנה ורצועות זיתים שהיה קולף בסדר ודיוק מופתי, ומניח בדיוק עוד יותר גדול, כך שאף טיפה של לבן לא תבצבץ. האיש שפתר איתי פאזלים, ושר לי שירי פלמ"ח. שבכל ארוחה היה מניח חצי ראש שום בכיס חולצת העבודה הכחולה, "כי בלי שום זה לא ארוחה". סבא שלי.

סבא שלי. אני מתגעגעת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שלושים

  1. ליאורה הגיב:

    האם מדובר בסבא גדעון של החצילים? אני חושבת שזה כל כך יפה שתוכלי לזכור אותו גם דרך הטעמים והמרקמים והכוונה שהיתה לו כשהתכוון להאכיל את הנכדה שלו… ריגשת אותי. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s