ריבה של פרידה

אתמול ירושלים, היום רחובות, מחר ברצלונה.

המון, המון שינויים ב-24 שעות האחרונות. ביום חמישי הספקתי לסיים את התואר, לעבור דירה ולמצוא עבודה.

לא ייאמן כמה קשה הייתה הפרידה מירושלים, מהבית המשותף של רשף ושלי. בשלוש שנים האחרונות נקשרתי ללא מעט פינות חמד בעיר הזו. בייחוד למקום אחד, שאיכשהו לא ממש יצא לי לכתוב עליו, שוק מחנה יהודה.

אני משוכנעת ששמעתם לא מעט על נפלאות השוק על שלל מסעדותיו, אבל בשבילי השוק הוא בעיקר אנשים שידעו לגרום לי להרגיש רצויה ואהובה. טוביה שהיה שולף לי דגים נפלאים אצל דוד דגים. המוכר בפרג שתמיד התרגש לראות אותי גם אם רק קניתי קינמון, ותמיד התעקש לתת לי לאכול מג'דרה. כל המוכרים בפיצוחי עמדי שאם הייתי מגיעה באמצע שבוע הם היו מתפלאים כי אני "באה חמישי-שישי, רבע מלך, רבע שקד, לפעמים רבע לוז." משה, הקצב האנטיפת מרפאל שהצלחתי לגרד ממנו רבע חיוך אחרי שלוש שנים. אבל יותר מכל, שני אנשים מופלאים: סמיר הירקן האדיר שחוץ מפטרוזיליה-נענע-שמיר מדהימים בחורף היה דואג שיהיה לי תרד ומנגולד הכי טריים שיש ופטריות עסיסות, ובקיץ עשרות סוגים ומינים של עגבניות מקסימות, ושפע של זוקיני פריך. בעיקר תמיד חיוך חם ושיחה נעימה, איש יקר. השני הוא גיום, אחד מהמוכרים המקסימים בבאשר. כולם שם נחמדים, אבל גיום ידע תמיד מה להביא לי חדש לטעום: "זה לא נורא מסריח כמו שאת אוהבת, אבל את חייבת לנסות", שהייתי מבקשת שייחתוך רק קצת, הוא ידע ב-ד-י-ו-ק מה המידה הנכונה, הכל מתובל בסיפורים נפלאים על ילדות בבורדו ועבודה ביקבים, וכמעט נפילה למיכלי יין תוססים.

יום רביעי הלכתי להגיד להם שלום. רציתי לשמח אותם כמו שהם שימחו אותי. הכנתי לכל אחד צנצנת ריבת שזיפים ולבנדר, ואפיתי בבוקר לחם אגוזי מלך טרי. אין כמו לתת למישהו משהו שהכנת במיוחד בשבילו. אם אתם רוצים לפנק מישהו בחג, לכו תקנו צנצנת יפה ומלאו אותה ריבה ביתית.

בריבה זו לא רק נפרדתי מהשוק, אלא בעזרתה אני גם נפרדת מכם, רק לחודש. בשש בבוקר אני ורשף נהיה על טיסה בדרך לספרד. לפעמים משאלות מתגשמות.

מקווה לחזור עם המון חוויות מרגשות לחלוק איתכם. בינתיים שלום, ושתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה.

חומרים לצנצנת בנפח ליטר:

1 ק"ג שזיפי סנטה רוזה.

300 ג' סוכר (כוס וחצי).

כפית פרחי לבנדר מיובשים.

שוטפים היטב את הפרי, חוצים, מוציאים את הגלעין ופורסים לפרוסות. בסיר גדול עם תחתית עבה שמים את הפרי, הסוכר והלבנדר. מבשלים על להבה גבוהה, תוך כדי ערבוב עם כף עץ על מנת למוסס את כל הסוכר. כאשר כל הסוכר נמס, מביאים את התערובת לרתיחה, מחלישים את האש ללהבה מינימלית ומבשלים 30 דקות. מעקרים את הצנצנת (הסברים איך כאן) ואת המצקת שבעזרתה הולכים למזוג את הריבה לצנצנת. אחרי שמעבירים את הריבה לצנצנת וסוגרים היטב, מניחים אותה הפוכה על מנת ליצור וואקום. שומרים במקרר אחרי הפתיחה. בתיאבון!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה מתוקים | עם התגים , | 6 תגובות

על חשיבותו של משוב – פנקוטה יוגורט ולבנדר

בדרך לקיבוץ, במה שהתברר כהיום האחרון בחייו של סבא גדעון, אחותי סיפרה לי שראתה מתכון בטלוויזיה של פנקוטה עם יוגורט וכמה מצא חן בעינייה הרעיון. אמרתי לה שלא מזמן צילמתי בדיוק מנה כזאת ואני מתכננת לעלות את המתכון לבלוג בקרוב, ככה היא תוכל להכין. קרה מה שקרה, ואחרי חודש של בחינות שלא יצא לי לעדכן בכלל, הייתי צריכה חודש נוסף של שקט לעכל הכל, וכך עבר כל הקיץ והמתכון לא עלה. 

כמה ימים אחרי השבעה אחותי ביקשה את המתכון. הכתבתי לה אותו בטלפון, עם כל מיני הנחיות והסברים בייחוד לגבי השימוש בג'לטין. ג'לטין הוא מסוג הדברים בבישול כמו שמרים ובצק פריך, שהם בעיני בגדר תופעת ביצה-תרנגולת. כלומר אני לא יודעת אם קודם חשבתי שהם מסובכים, או שקראתי במתכון אזהרה שהם מסובכים, ולכן החלטתי שזה כך. העוגת השמרים הראשונה שהכנתי הייתה פשוט מתכון ללא יותר מדי התרעות מקדימות, רק דגשים פשוטים. העוגה יצאה נפלאה בעיני. אנשים שטעמו התפעלו מאוד מהאומץ להכין עוגת שמרים. לא ממש הבנתי למה צריך אומץ יוצא דופן, אחרי הכל כולנו עשינו חלות כבר בגן וההבדל לא כזה גדול. ככה גילית ששמרים הם בגדר מוקצה להרבה בשלנים מנוסים.

לעומת זאת בפעם הראשונה שניסיתי להכין בצק פריך המתכון היה מלווה בשפע של תמרורי אזהרה ותרחישי אימה. אני משוכנעת שהוא יצא זוועה בגלל אותו פחד לא רציונאלי. אני יודעת יש המון סיפורי זוועה לגבי ג'לטין באינטרנט – הייתה התלבטות גדולה אם בכלל לכתוב את  המשפט הזה, כי אני לא ידעתי את זה והשתמשתי בשמחה בג'לטין הרבה פעמים, עד שקצת הפחידו אותי.

את אחותי לא הפחדתי, רק נתתי לה טיפים על מה צריך להקפיד עם ג'לטין (בעיקר זמנים). שדיברנו כמה ימים אחרי זה הייתי נורא סקרנית לשמוע איך יצא לה, ישר הפצצתי בשאלות: "נו, התייצב כמו שצריך? לא היו גושים? המרקם היה טוב?" הכל היה יצא לה מושלם, רק שהיא חשבה שיצא לא מספיק מתוק… השקעתי כל כך הרבה אנרגיה בדגשים על הג'לטין המטופש, שאמרתי ככה, בדרך אגב: "אחרי שאת מוסיפה דבש תטעמי, תראי שזה טעים לך."

בגלל זה התחלתי לתהות לגבי מה שאני מפרסמת כאן. לקח לי שנתיים לתפוס את האומץ לפתוח את הבלוג, וגם זה נעשה בכפייה, תוך הפעלת לחץ פיזי מתון. משפחה וחברים תמיד פירגנו לאוכל, אבל זה משפחה וחברים, הם לא באמת אובייקטיבים. רשף הוא אומנם בן זוג שלי, אבל הוא גם חבר הכי טוב שלי, והוא מקפיד מאוד על כנות איתי. רוב הזמן הוא מאוד מתלהב ומעודד, אבל אני נותרת חשדנית כי רשף היה שבע שנים בצבא, ועושה מילואים מרובים בדרך קבע, ולמרות שהוא מכחיש וחושב שאני פסיכית, יש לי תחושה שזה קצת מעוות משהו בבלוטות הטעם, כמנגנון הגנה בפני הפשעים נגד האנושות שמתרחשים במטבחים צבאיים. 

בעקבות הפירגון המקסים שזכיתי לקבל ממאיה הגעתם הנה בכמויות מרגשות למדי, חלקכם הגבתם, אמרתם "שנראה טוב", אני סקרנית לגבי הטעם. יוצא טעים? המתכונים ברורים? אם ניסיתם משהו בבקשה ספרו, או שיצא כל כך נורא שהחלטתם לא לחזור לפה לעולם ובגלל זה אני לא יודעת על זה?

חומרים ל-4-6 מנות:

3 מיכלים של יוגורט טבעי בין %1.5 ל-5% (כל אחד 200 ג' – 600 ג' סה"כ)

כוס חלב 3% (240 מ"ל)

6-7 כפות דבש (130-150 ג')

כפית פרחי לבנדר מיובשים

שקית ג'לטין (14 ג') + חמש כפות מים מהברז

ערב לפני הגשת הפנקוטה מרפדים מסננת בחיתול בד. שופכים את היוגורט למסננת, מניחים אותה מעל קערה גדולה ומאפסנים במקרר לכ-12 שעות על מנת שהנוזלים יתנקזו ונשאר עם לבנה.

למחרת מוזגים את המים לקערית שטוחה, מפזרים את אבקת הג'לטין על המים, מניחים ל-20 דקות על מנת שהג'לטין יספוג את כל המים.

בינתיים בסיר קטן מחממים את החלב לסף רתיחה, מוסיפים את הלבנדר ומכבים את האש. נותנים ללבנדר לשרות בחלב בזמן שהג'לטין סופג את המים. בתום 20 דקות, מחממים מחדש את החלב לסף רתיחה, מוסיפים את כל הג'לטין לסיר ובוחשים היטב במשך 2-3 דקות שהג'לטין יתמוסס היטב בחלב. חשוב שהחלב לא ירתח בחוזקה מפני שהדבר הורס את הג'לטין.

ממתיקים את הלבנה בדבש, טועמים על מנת לוודא שאכן הלבנה מתוקה מספיק. מוזגים את החלב דרך מסננת ללבנה ומערבבים היטב. במידה ורוצים לחלץ את הפנקוטה לצלחת הגשה אני ממליצה למזוג את התערובת לתבנית מאפינס מסיליקון, או כלי אחר מפלסטיק שלא איכפת לכם לדפוק בחוזקה על מנת לחלץ ממנו את הפנקוטה. במידה ולא מוזגים את התערובת לשישה כלי הגשה יפים.

חשוב לקרר את הפנקוטה במשך לפחות ארבע שעות, עדיף שש או שמונה, לפני ההגשה. ככל שהיא תהיה יותר יציבה .כך יותר קל לחלץ.

מומלץ להגיש עם פירות טריים, אגוזים קצוצים וזילוף קטן של דבש. בתיאבון!

פורסם בקטגוריה מתוקים | עם התגים , , | 8 תגובות

מזל שיש מאסטר שף – בצלים ממולאים בבורגול ועדשים

אני לא יודעת אם מה שעובר עלי זה בגללי, או בגלל העונה המלוטשת על יתר המידה של משאבת הרייטינג מאסטר שף. איכשהו התוכנית מוציאה ממני את כל המיזנטרופיה שטמונה בי, שאני בדרך כלל מנסה להצניע . כמות הלעג הארסי שנוטף ממני לא יודע גבול, ומטעמי התחשבות ברגשות הציבור אני אמנע מלחזור עליהם.

למה אני ממשיכה לצפות? אוכל? גילטי פלז'ר? סובלימציה, כי עדיף לצעוק על הטלוויזיה גידופים מאשר להטיח אותם בפרצופו של אדם? רגעי הקסם שבורח לאייל שני משפט קוהרנטי חד ואכזרי שגורם לי לצרוח "אייל, אני אוהבת אותך!"

שבוע שעבר הבנתי למה. יום חמישי הוא יום קשה בביתנו. צריך להכין רשימת קניות לשוק, מה שמעורר את השאלה הנצחית "מה אתה רוצה שאכין לסופשבוע?" והתשובה הנצחית שמעוררת בי חימה קלה: "משהו טעים". חסר תועלת.

שבוע שעבר התגובה הייתה מיידית ונחרצת: "ממולאים". שמחתי, סוף-סוף משהו  שאפשר לעבוד איתו, סיקרן אותי מאיפה באה התשובה הנחרצת. ואז נזכרתי. מאסטר שף. אם זה מעורר ברשף חשקים מובהקים למאכלים אני אמשיך לצפות.

לא באמת קלטתי מה היו השלושים מרכיבים שהיו שם, ממולאים הספיק לי. נזכרתי שכבר המון זמן אני זוממת לנסות למלא בצלים ולא יצא, זה ענה על השאלה "מה למלא". השאלה "במה למלא" הייתה פשוטה: בשר זה אצלי קריז חצי שנתי, עדשים הן לנצח. אכלנו את זה עם צזיקי רענן. היה מושלם.

לתת מתכון לצזיקי מרגיש לי קצת מוזר כי זה מסוג המאכלים שלכל אחד יש חזקה על מה המקורי,הנכון או הכי טעים. זו הגירסה שלי, בעיני היא טעימה מאוד.

חומרים לצזיקי:

2 מלפפונים

300 ג' יוגורט עיזים (שני מיכלים קטנים של צוריאל)

שלוש שיני שום כתושות

עלים מ-6-7 גבעולי נענע

עלים מ-6-7 גבעולי שמיר.

מלח ופלפל

מגררים את המלפפונים על הפומפייה (עם הקליפה). קוצצים דק מאוד את עשבי התיבול. בקערה מערבבים את המלפפונים עם היוגורט, עשבי תיבול, שום כתוש ומעט מלח ופלפל. מכסים בניילון נצמד, שמים במקרר עד הארוחה שהטעמים יספגו ויתאזנו, רצוי להגיש קר מאוד. טועמים לפני ההגשה, בודקים אם חסר מלח ופלפל.

חומרים לממולאים לשתי עיקריות:

שלושה בצלים גדולים

שליש כוס עדשים שחורות

שליש כוס בורגול גס

בצל קטן

חצי כפית בהרט

עלים מרבע זר פטרוזיליה

מלח, פלפל

2 כפות שמן זית

בסיר קטן מבשלים את העדשים בהרבה מים, ללא מלח, במשך 20-30 דקות עד שהן רכות אך עדיין נגיסות מעט.

מרתיחים מים בסיר מספיק גדול להכיל את שלושת הבצלים. קולפים את הבצלים וחותכים חריץ לאורך הבצל עד מרכזו בלבד. כאשר המים רותחים מניחים את הבצלים לבישול של כ-15 דקות על מנת לרכך את הבצלים לרמה שהגלדים ייפרדו בקלות. מוצאים מהמים ונותנים להם להתקרר.

מחממים תנור ל-220 מעלות.

מכינים את יתרת המלית. קוצצים את הבצל הקטן דק מאוד. מחממים מחבת בינונית, מוסיפים את השמן זית. כאשר חם, מטגנים את הבצל עד שהוא מתרכך ומתחיל להזהיב, מוסיפים את הבהרט והבורגול, מטגנים כדקה תוך כדי ערבוב. מוסיפים חצי כוס מים ומכסים את המחבת. כאשר כל המים התאדו (בערך 10 דקות) טועמים את הבורגול עם הוא עדיין קצת קשה מוסיפים עוד מעט מים לבישול נוסף. כאשר מוכן מכבים את האש, מוסיפים מלח, פלפל ואת העדשים המבושלות. חשוב לטעום ולוודא שיש מספיק מלח. קוצצים דק את עלי הפטרוזיליה ומוסיפים לתערובת.

מפרידים את הבצל לגלדים. ממלאים כל גלד בתערובת: מניחים במרכז הגלד כמות כזו של מילוי כך שנותרות קצוות שמספיקות לעטוף את המלית באופן כזה שיחפפו אחת על השנייה והממולא יהיה הדוק. מניחים בתבנית אפייה כאשר התפר של הסגירה כלפי מטה. דואגים שהבצלים ישבו בצפיפות בתבנית. באמצעות מברשת אפייה מברישים את הבצלים בכף שמן הזית שנותרה, מפזרים מעט פלפל ומלח גס מעל הבצלים. אופים במשך 15-20 דקות עד שהבצלים מזהיבים מעט. בזהירות, המעבר מזהוב לשרוף הוא די מהיר.

מגישים עם הצזיקי, בתיאבון!

פורסם בקטגוריה קטניות | עם התגים , | 8 תגובות

שלושים

כבר שלושים ימים שאני מתלבטת: איך נפרדים מסבא?

כל מה שכתבתי עד כה יצא עגמומי למדי. לא רציתי לבכות את אובדנו, רציתי לרומם את חייו וזכרו. איכשהו עד עכשיו זה לא כל כך הצליח, כנראה שהייתי צריכה את הזמן שלי להתאבל בפרטיות.

תהליך האבל היה מפתיע וחשוב. בימים הראשונים הייתי שקועה בלחשוב על גנו בקיבוץ, על הגפנים שהתנוונו והתאנים שנמלאו מחלות כדימוי לתהליך שעבר. אבל במהלך אותם ימים, כאשר היינו כל המשפחה המורחבת יחד, אנשים שבדרך קבע איני זוכה לפגוש, חשבתי על עצי המשפחה שהיה משרטט בקפדנות וחריצות. פתאום ניהלתי שיחות עם אנשים נפלאים, שלא ידעתי שהם כאלה, כי רוב הזמן אדם בתוך עצמו נסגר. אולי בכל זאת הגן משגשג ופורח.

אך אחד הדברים המיוחדים שהפנמתי עוד יותר הוא הנושא של נקודת מבט, או כמו שבן-דוד שלי הגדיר זאת: "בלוויה הבנתי שלכל אחד היה חוויית סבא אחרת לגמרי." הבנתי שבמקום לנסות לחשוב מה ניתן לומר באופן כללי, החשוב זה מה שהוא היה בשבילי.

סבא שלי. האיש שלימד אותי לרכוב על אופניים, ושהם גדולים, לא גדולות. שבגללו עד גיל מבוגר למדי לא ידעתי שפרנץ' טוסט (או בשמו המשפחתי: לחם מטוגן) בכלל אמור להיות מתוק. שהיה עומד וטורח ומכין לי פרוסה עם גבינה לבנה ורצועות זיתים שהיה קולף בסדר ודיוק מופתי, ומניח בדיוק עוד יותר גדול, כך שאף טיפה של לבן לא תבצבץ. האיש שפתר איתי פאזלים, ושר לי שירי פלמ"ח. שבכל ארוחה היה מניח חצי ראש שום בכיס חולצת העבודה הכחולה, "כי בלי שום זה לא ארוחה". סבא שלי.

סבא שלי. אני מתגעגעת.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

חג שבועות – חלק ב'

למחרת הארוחה החגיגית של ערב החג קיימנו את מה שהבטחנו לעצמנו בשנה שעברה: חזרנו לימין משה לפיקניק נוסף.

הוצאתי הון, שאין לי, בבאשר על גבינות משובחות, אפיתי לחם פשוט שיציג אותן בצורה היפה ביותר, קצת זיתים, פלפלים קלויים בשמן זית-חומץ בלסמי-שום פרוס-בזיליקום, עלי גפן, פירות טריים ובקבוק יין.

לסיום העלמנו את מה שנשאר מהעוגת גבינה.

למי שלא מכיר, ימין משה היא אחת השכונות היפות ביותר בירושלים. למרות שהיא במרכז העיר היא שקטה לחלוטין, 'הרעש' היחידי שאתם עשויים לשמוע הוא צלצול הפעמונים מהכנסיות והמנזרים של העיר העתיקה, ממש בלתי נסבל… הייתי רוצה להשתמש בקלישאה שלמי שאין תקציב לנסוע לחו"ל, ורוצה בכל זאת להריח מעט ניחוח זר שווה להגיע. מצד שני, אולי יותר שווה להגיד לתיירים מחו"ל לבוא לכאן, לראות קצת את היופי של עיר הקודש. 

קצת תמונות, לעורר בכם חשק.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חג שבועות – חלק א'

אני יודעת, אני יודעת, חג השבועות עבר חלף לו, אבל מה לעשות שהוא זלג ישירות לתוך אותה תקופה שנואה הידועה בשמה הסדיסטי "חופשת סמסטר". איזה חופש ואיזה בטיח. לשמחתי, או לא כל כך לשמחתי, מדובר בפעם האחרונה בהחלט שאצטרך לקחת חלק פעיל בעינוי הנפשות הזה. אכן כן, אחרי שלוש שנים התואר שלי מגיע לקיצו. ובתשובה לכל הפולניות אי שם, וכפי שידוע לכל מי שעוקב אחר המתרחש כאן: אין לי מושג מה אני הולכת לעשות אחרי התואר. כנראה אנסה להתפרנס, כמו כולם.  

בקיצור, חג השבועות הוא תמיד שמחה גדולה עבורנו. הנשמה החקלאית מתעוררת למראה הפירות המבשילים על העצים, והקיבה חובבת הגבינות מתרגשת לקראת הארוחה המתקרבת. הפעם מכיוון שהחג נפל בדיוק שתי דקות לפני סוף הסמסטר היה מדובר בחגיגה כפולה, הרי לא כל יום מסיימים תואר ראשון, או לפחות את הנוכחות בשיעורים. (יש עוד כמה שלבים עד השגת התואר הנכסף, ביניהם עבודה סמינריונית, אבל לא מדברים על זה…)

לצערנו, כמו בשנה שעברה, הסמיכות לתקופת הבחינות לא איפשרה לנו להגיע לחגיגות בקיבוץ, אז רשף ואני החלטנו לדבוק בנוהל משנה שעברה, ולקרוא לזה "מסורת". שנתיים ברצף נראה לנו כמו תוקף מספק. בערב החג הכנו ארוחה חגיגית מרובת מנות קטנטנות שאחלוק איתכם כאן, ולמחרת ערכנו פיקניק בשכונת ימין משה המדהימה ועל כך ארחיב בפוסט הבא.

התחלנו עם קובה גבינות על בסיס גבינת עיזים ומילויים שונים: זיתים, עגבניות מיובשות ועשבי תיבול-שום. השתי מליות הראשונות היו מאוד טעימות, השלישית הייתה מדהימה. המעטפת עצמה הייתה לא רעה, אבל דורשת עוד עבודה. מה לעשות שאני חכמולוגית ובפעם הראשונה בחיים שלי שאני מכינה קובה אני ישר עושה עם זה מה שבא לי במקום לדבוק במתכונים תקניים (להלן עם בשר), מה גם שאני ושמן עמוק ממש לא הולכים יחדיו (אוי, הצרבת) ולכן הם נאפו בתנור. ניסיתי ללכת לפי המתכון הזה ל"בצק בורגול לקובה מטוגנת" (מינוס התבלינים), לא משנה כמה לשתי את הדבר הזה בצק לא יצא ממנו, והייתי צריכה להוסיף הר של קמח שזה ידבק. אם יש כאן מומחי קובה שרוצים לתרום מניסיונם טיפים להכנת בצק קובה אידיאלי, אני אשמח לשמוע.

המשכנו בסלט קטן ומרענן, קצת חסה, קצת רוקט, משמש, בצל סגול וגבינת גורגונזולה, שמן זית-מיץ לימון-מלח. תענוג. עם פרוסת לחם טובה זה יכול להיות יופי של ארוחת ערב זריזה.

למנה השלישית השם פשטידה יהיה נורא מעליב. פשטידה בראש שלי זה תמיד משהו מימי ותפל כזה. כאן מדובר במאפה ריקוטה של המומחים, שהוא פשוט פנומנלי. הוא פורסם בהארץ לפני שנתיים ומאז אני מכינה אותו בכל הזדמנות. מה שהופך אותו מטעים למדהים זה ריקוטה טריה ביתית שתמיד עולה בעשרות מונים על המקבילה התעשייתית. כל איטלקי מצוי יסביר לכם שמה שהופך ריקוטה לטובה זה אך ורק הטריות. יש את המתכון של מאיה שעובד מצויין. אני תמיד שוכחת לקנות ריווין, אז אני פשוט מבשלת שני ליטר חלב 3% עם מיץ מלימון וחצי (בלי גרעינים בבקשה), בסיר עם תחתית עבה תוך כדי בחישה מתמדת עם כף עץ, במשך 15-20, עד שמוצקי החלב נפרדים ומתגבשים לכדי גבן, שופכת את תכולת הסיר למסננת המרופדת במגבת מטבח דקה (מהסוג החלק, לא השעיר), מניחה לזה לטפטף במשך חצי שעה ויש כ-300 ג' ריקוטה מעולה. זה מספיק להכין שליש מהתמתכון של המומחים, המתרגם לשלוש מנות אישיות ברינגים בקוטר 8 ס"מ. חשבתי להשאיר את השלישי לפיקניק שהיה למחרת, בזמן שהכנתי את המנה הבאה, מישהו, דאג להעלים את המאפה השלישי.  

בהשראת "המחותנים" המרוקאים: שתי ברבוניות שפתחתי לצורת פרפר (לגמרי אפשר לבקש מהמוכר דגים לעשות את זה) עם מלית של עשבי תיבול קצוצים דק, אגוזי מלך גרוסים, מלח-פלפל-מעט שמן זית. טיגון זריז של בערך שלוש דקות מכל צד במחבת חמה מאוד עם מעט שמן זית . הלך נפלא עם יוגורט עיזים מתובל בשום כתוש ופלפל שחור. ליד, ניצלתי את עלי הגפן הראשונים של העונה להכין ממולאים, מבטיחה לפרסם מתכון בהמשך.

מנת הסיום, שהיוותה מעין מעבר בין הארוחה לקינוח, אפרסק צלוי עם גבינת סנט מור , דבש, טימין ופלפל שחור. לנועזים מבינינו זה יכול להיות קינוח מדהים, סתם ככה. מחממים תנור ל-220 מעלות. חוצים אפרסק בשל (לבן או צהוב, אני מעדיפה את הצהובים) צולים על מגש מרופד בנייר אפייה במשך 10-15 דקות עד שהאפרסק מתחיל להתרכך ולהגיר נוזלים, אבל לא נהיה עיסה. מוציאים את האפרסק מניחים פרוסה נדיבה של גבינה חצי-רכה בשלה (השתמשתי בסנט מור שאפשר למצוא בכל מעדנייה אבל גם קמבבר או ברי יתאימו מאוד), מחזירים לתנור ל2-3 דקות רק עד שהגבינה מתחילה להתמוסס. מוציאים מהתנור מפזרים פלפל שחור גרוס טרי, כמה עלי טימין עדינים, מזלפים חצי כפית דבש ומתענגים.

לא יכולתי לעצור באפרסקים, כמה שזה היה טעים, וזה היה טעים, מאוד.

עוגת גבינה.

אני יכולה להפגיז בסופרלטיבים, לחלוק זכרונות ילדות, או סתם להתמוגג. אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה.

עוגת גבינה.

יש סיבה למה אין תפריט של מסעדה/בית קפה בלי איזשהי ווארציה על הנושא. למה?

עוגת גבינה.

אחרי עשרות ניסיונות הגעתי למסקנה אחת: שזה מגיע לעוגת גבינה יש קשר ישיר בין רמת פשטות ההכנה לבין הצלחתה. ככל שמבקשים יותר שלבים מופרכים כגון הפרדת ביצים, קיפול קצפים, שמונה סוגים של גבינות ושאר ירקות העוגה תתפרק, תסדק, תיפול או סתם לא תהיה משהו.

את העוגה של מאיה הכנתי המון פעמים בארבע שנים האחרונות. אין אדם שאמר שהוא שונא עוגות גבינה באופן כללי, או אפויות בפרט, שלא התנצל אחרי שהוא טעם אותה.

במהלך השנים, בגלל שאני נודניקית בלתי נסבלת שחייבת להתאים הכל לטעמה האישי, היו כמו טרנספורמציות עד שהגעתי השנה לגירסה הסופית בהחלט, בעיקר ויתרתי על הבצק כי הוא תמיד מיותר בעיני. רשף לא סיפר, אבל אני ראיתי מה הוא כתב.  

חומרים לתבנית בקוטר 22 ס"מ:

לעוגה:

500 ג' גבינה לבנה 5%

250 ג' גבינת שמנת (או לצמצם לילה במסננת מרופדת במגבת גביע 200ג' של שמנת חמוצה 15% עם גביע 200 ג' של כל יוגורט פשוט שתרצו – יוצא יותר טעים בעיני מגבינת שמנת סטנטדרטית וגם יותר זול)

חצי כוס סוכר + כף אחת (120 ג') 

גרידה מלימון שלם

2 ביצים

3 כפות קונפלור

לציפוי:

צנצנת דובדבנים משומרים

כף קורנפלור לכל כוס נוזל (הסברים בהמשך)

מעט יין אדום, על מנת להשלים לשתי כוסות נוזל

מחממים תנור ל-180 מעלות. מרתיחים קומקום מלא במים.

מערבבים בקערה את כל החומרים של העוגה עם מטרפה בעדינות כדי לוודא שהכל מתערבב באופן אחיד, אבל בלי להכניס אוויר לעוגה. מוזגים את התערובת לתבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה. אם התבנית שלכם קצת מצ'וקמקת ויש לדברים נטייה לדלוף, ממולץ לעטוף אותה מבחוץ בנייר כסף, חבל לנקות אחר כך את התנור. דופקים את התבנית מספר פעמים בשיש על מנת לשחרר בועות אוויר שנכלאו בתערובת, הדבר יוצר מרקם אחיד יותר ומצמצם סכנת נפילה של העוגה. 

בתחתית התנור מניחים תבנית חסינת חום, מוזגים לתוכה את המים הרותחים. מכניסים את העוגה למרכז התנור התנור ואופים במשך 40-45 דקות, הצדדים צריכים להיראות יציבים והמרכז מעט רוטט. (הוא מתייצב אחר כך בקירור)

כאשר העוגה נראית מוכנה מכבים את התנור, פותחים את הדלת חלקית ומחכים 10-15 דקות שהטמפרטורה תתאזן מעט. המעבר המהיר מחום לקור מפיל את העוגה ויוצר סדקים.

בזמן שהעוגה נאפת מכינים את הציפוי. מסננים את כל הנוזל שבהם שורים הדובדבנים לקנקן מדידה. לי יצא קצת יותר מכוס וחצי. בסיר קטן הוספתי חצי כוס יין אדום להשלים לשתי כוסות נוזל, הבאתי לרתיחה וצמצמתי מעט את היין. מוסיפים כוס מנוזל הדובדבנים לסיר ומביאים לסף רתיחה. בנוזל שנותר בקנקן טורפים את שתי כפות הקורנפלור בעזרת מזלג על מנת לוודא שהתמוסס לחלוטין. כאשר הנוזלים בסיר על סף רתיחה מוסיפים את מה שנותר בקנקן, מרגע זה בוחשים נמרצות ללא הפסקה בעזרת כף מעץ עד הנוזל יסמיך, הדבר יקרה כאשר הוא יגיע לרתיחה. כדאי אחרי הרתיחה כדאי להמשיך לבחוש עוד כמה רגעים, הבישול ממוסס את הקונפלור וכך לא נותר טעם לוואי.

אחרי שמוציאים את העוגה מהתנור מפזרים את הדובדבנים באופן שווה, רצוי למשש אותם קצת כדאי לוודא שלא נותרו גלעינים, מוזגים את הנוזל הסמיך אחרי שהתקרר מעט. מכסים בניילון נצמד ומקררים לפחות ארבע שעות. בתאבון!

פורסם בקטגוריה כללי, מתוקים | 2 תגובות

חוויות מהתור לקופה בסופר וה-סלט עדשים

אני חייבת להודות שאחרי הפוסט האחרון רציתי לוותר על הבלוג לגמרי.

היייתי (ועדיין נמצאת) בתקופה של שבר עמוק, חשבתי שאולי אם אני אשחרר חלק מן הלחץ שהצטבר, אולי מישהו יצא מאלמוניותו הוירטואלית ויספק כמה מילות נחמה.

התגובה? כלום, שקט, דממה, נאדה, גורנישט, צרצרים.

לא ציפיתי ל-120 תגובות אוהדות, רק אחת הייתה מספיקה, אפילו רק בשביל להגיד 'העוגה נראית ממש שווה'. תקנו אותי אם אני טועה, אבל תוכן נראה לי חשוב. אם רציתם סתם תמונות יפות של אוכל ואיזה מתכון אלמנטרי הייתם נכנסים לאחד ממדורי האוכל באחד מן האתרים הגדולים. ובכל זאת אתם כאן. אני קיוויתי ליצור כאן אינטראקציה, לא סתם לשגר מסרים לחלל הוירטואלי. לדבר לעצמי אני יכולה לבד בתוך הראש שלי. אולי אם היו לי שאיפות אקדמיות הייתי כותבת איזה דוקטורט כמו 'חתול בשק – ניכור אינטרנטי במסווה של תקשורת פתוחה', או משהו בסגנון.

ולמה אני בכל זאת כאן היום? בגלל שנוצרה אינטראקציה, אולד סקול סטייל, בתור לקופה בסופרמרקט. רשף שאל אותי אם אני מתכוונת לפרסם את כל מה שתיכננתי לשבועות, ואני פצחתי בקיטור עמוק על 'חוזה חברתי מזוייף', ההתכנסות פנימה מאחורי צגים, ועל החוסר תכליות הכללי של כל הסיפור הזה. מאחורי עמדה בחורה נחמדה ששאלה אותי איזה בלוג אני כותבת. אמרתי "אוכל". תוך רגע נוצרה שיחה קטנה ונעימה סביב הנושא, היא אמרה שכשתחזור הביתה תחפש את הבלוג. זהו, הספיק לי, מישהי אחת.

ועכשיו לנושא האמיתי שלשמו התכנסו כאן היום: אוכל. מה עבר עלי קולינרית בחודש האחרון? אז ככה, היו מספר אירועים גדולים שרציתי לצלם ולפרסם אבל חוסר המוטביציה יחד עם קשיים כללים חברו יחדיו והתוצאה היא דלה.

מוצ"ש אחד התכנסו אצלנו חברים, היו שבלולי בצק שמרים עם גבינות, פסטו ופלפל קלוי, מקלות זיתים וגבינה של אורי שפט, גירסה ביתית לעוגיות פימ'ס אחד בגירסה קלאסית של שוקולד מריר וריבת תפוז, ואחד עם שוקולד לבן וריבת פטל.

אה כן, והמון אלכוהול.

זה היה הפתיח לשבוע רווי אוכל. יום שלישי היה יום העצמאות. חברים באו לעל האש בחצר של ההורים שלי. הכנתי קבב כבש שהיה מצויין, האנטריקוטים היו מאכזבים. מסביב היה חומוס ביתי, טחינה, פלפלים קלויים, המון רטבים וסלט חצילים של סבא גדעון, שעליו קיבלתי את המחמאה הכי גדולה שיש: יעל ביקשה לקחת את השאריות הביתה. לקינוח היה אבטיח טוב ועוגיית שקולד צ'יפס מלאה בשוקולד מריר מצויין אגוזי לוז ופקאנים, שאני אופה בחתיכה אחת כמו עוגה ופורסת. גם מזה לקחו שאריות, אושר. ההפתעה הגדולה באה מאיתי שהחליט לפנק את כולנו בסופלה שוקולד, יצא מעולה, מי ידע שהוא מבשל?  כמובן שלפני היציאה להורים הכנתי רשימה מדוקדקת של מה אני צריכה להביא, לא שכחתי כלום, חוץ ממצלמה…

יום שישי היה האירוע המרכזי, חגיגות יום הולדת משותפות לאחי ואחותי. שבועיים לפני המאורע הגדול שני הקופיפים התקשרו להעלות בקשה: "חן, השנה אנחנו לא רוצים ללכת למסעדה, אלא לעשות משהו בבית שאת תכיני, אבל בבקשה בלי הירוקים שלך." שאלתי "אז מה כן?", "משהו טעים…" חסרי תועלת שכמותם. אחרי שסחטתי את זה בכוח מהם הוחלט על ארוחת המבורגרים.

זהו, עליתי על זה: חצי פלדה חצי אונטריב, טחינה גסה, מלח פלפל, מסאז' טוב לבשר, לחלק לקציצות של בערך 200 ג', לתת לנוח במקרר לפחות שעתיים, להוציא שעה לפני שצולים שהבשר יהיה בטמפ' חדר, מכת אש חזקה, מדיום, מדיום-וול למי שמתעקש. אושר צרוף! אפיתי לחמניות המבורגרים חצי מקמח לבן וחצי מקמח מלא, הכנתי הר של תוספות מהקלאסי: חסה, עגבניה, בצל פרוס ומלפפון חמוץ, לשאר שחיתויות כגון חזה אווז, בייקון, גבינות רכות, בצל מטוגן ופטריות צלויות. הקופיפים הקטנים היו מאושרים.

כמובן שאי אפשר בלי קינוח, לאחי טירמיסו, לאחותי עוגת תפוחים. כל אחד והאהבות שלו. מזל טוב חמודים!

אחרי כל כך הרבה אוכל שאני ממש לא אוכלת בשגרה הייתי צריכה ירקות, והרבה. אחרי שהקיבה קצת התאוששה ממנת היתר של הבשר, עברתי למשהו קצת יותר משמעותי מחסה: עדשים. הסלט הזה הוא מבוסס על עוד מתכון עתיק של אייל שני, כל מי שמכיר את האוכל שלו יודע שזה השילוב הבסיסי שלו, אבל מה לעשות שכמאמר האימרה העממית "כמה פשוט – ככה טעים".

מרכיבים למנה אחת:

רבע כוס עדשים שחורות

4-5 צנוניות

עגבניה בשלה

3 גבעולי בצל ירוק

2 שיני שום כתושות

פלפל ירוק חריף קצוץ דק, לפי הטעם

מיץ מחצי לימון

כף שמן זית

מלח, פלפל

3-4 כפות יוגורט עיזים

כף טחינה גולמית

מבשלים את העדשים במשך כ-30-40 דקות בסיר בינוני עם הרבה מים (ללא מלח!)

בינתיים חותכים את העגבניה לקוביות קטנות, את הצנוניות למקלות, ופורסים את הבצל הירוק לטבעות קטנות.

שהעדשים מוכנות מנקזים את המים, ומתבלים מיד בקערה רחבה (העדשים סופגות תיבול יותר טוב שהן חמות) במלח, פלפל מיץ לימון ושמן זית. מוסיפים את הירקות הקצוצים, השום הכתוש והפלפל החריף, מערבבים היטב, טועמים, מתקנים תיבול בהתאם לטעם (בדר"כ עוד קצת מלח ומיץ לימון).

מגישים בתוך "שלולית יוגורט", מזלפים מלמעלה קצת טחינה גולמית. ארוחת צהריים זריזה ומושלמת. בתיאבון!

פורסם בקטגוריה ירקות, קטניות | 10 תגובות